אני לא יודעת מה יקרה לי בעתיד. אף אחד לא יודע מה יקרה לו בעתיד.

אני חייבת לכתוב כי המון מחשבות מתרוצצות לי בראש ואין לי מנוחה נפשית, והמצב שלי רק יתדרדר.

הוורד לא עובד לי ולכתוב ידנית קשה לי מדי אז כרגע אפתח כאן משהו.

אני לא יודעת מה יקרה לי בעתיד.

אולי אני אעבוד באלף עבודות ואולי רק באחת, אולי כל בוקר אקום עם משמעות ומוטיבציה ואולי ארגיש רוב הזמן שאני צועדת בדרך בלי מטרה ותכלית מסוימת. אולי אהיה בודדה ואולי מוקפת באנשים וארגיש כך ולהפך. אבל אני יודעת משהו אחד.

הדרך שהלכתי בה עד היום לא מקדמת אותי. או אולי מקדמת אותי אבל אני לא נהנית בה. אני מרגישה שה"פירות" שאני קוטפת מרעילים אותי. לא מזינים אותי מספיק. ואני חייבת למצוא לי דרך חדשה. אני חייבת להיות מוזנת מחדש. אני צריכה את זה. כי הפירות המורעלים יהרגו אותי בסוף, או שאני אתלה את עצמי על אחד העצים. ככה או ככה אני בסוף לא ארגיש שום דבר.

והאמת שגם ללכת בנתיים כככה מרגיש ריקני.

אני לא כועסת על אף אחד. אף אחד לא אשם בקשיים שעברתי, או אשם בלא להגיש לי עזרה.

אני מאשימה רק את עצמי.

כי בחרתי ללכת למקומות שירחיקו אותי מהמציאות, מלהתמודד עם הדרך. נתתי לחלומות בהקיץ למלא אותי והלעלטש את הרע שאני חווה. וזה לא פיתרון.

אני צריכה ללכת בדרך חדשה, ואני צריכה לסלול את היציאה שלי מהדרך הנוכחית בעצמי כדי למצוא אותה.

וכדי לעשות את זה אני צריכה לשנות את כל האמצעים שליוו אותי בדרך הזו ולאמץ הרגלים חדשים.

אני לא יודעת אם לכתוב זה הפתרון, אבל כרגע אני רק אוציא את זה מהראש שלי.

אני צריכה לשנות את הנוהל שחייתי בו עד היום. וכדי לעשות את זה אני צריכה ראשית להגדיר אותו.

בעיקרון זה לחלום בהקיץ. והרבה. ולהתעסק בטפל. ובדברים לא ממש איכותיים. וזה כולל הרבה תכנים שהמדיה מציעה, כדי באמת להיות באסקפיזם נורא גדול שממלא אותי. אבל זה רעל. ואני יודעת את זה כי ברגע שדברים חשובים או איכותיים או מציאותיים קורים, אני פשוט נמצאת בבועה. לא מצליחה להיקשר, לא מצליחה להבין. השפעת הרעל מרדימה אותי.

ולכן אני צריכה להתחיל להתעמק בתוכן איכותי. בסדרות איכותיות, במדיה ממלאת. אני צריכה לעשות הכל ממקום אמיתי של לעבור שינוי שיזין אותי באנרגיה חדשה. למרות שאני לא מאמינה באנרגיות.

יש דברים גם שתמיד הייתי יודעת שאני רוצה לעשות, בעלי תכלית שימלאו אותי בטוב מנטלית ופיזית ולא משנה מה מיטב המאמצים שהשקעתי פשוט הפירות תמיד מקולקלים. גיננתי לא נכון. אני צריכה דשן חדש, בסיס וקרקע יעילה לפריחה מחודשת. למרות הקשיים שהטבע מציב בפניי.

בין הדברים האלו יש את הרצון לגוף משופר. בריא וחזק, מחוטב שלא אצטרך להתבייש בו ואוכל להרגיש בנוח בכל בגד שאשים, ובכל תמונה שתצולם, ובכל סיטואציה בחיים. כי אנחנו הכי יפים שנוח לנו. יפים לא רק חיצונית.

וזה נושא בכלל בפני עצמו, יופי.

משהו שחשוב לי כרגע בעיקר, אבל בכל גיל ולכולם. ואיפור ובגדים הם לא תשובה. יופי נמצא בדברים מעבר לכך. בגדים יפים יש לכולם, והדרכות איפור גם יש בשפע, אבל שאני מסתכלת על כולם לא כולם יפים. האנשים שתופסים את העין (עדי, מיכל) יפים בשפת גוף, בצורה שהם מרגישים בנוח, בכנות שלהם, במה שהם משדרים. אני לא יודעת איך להשיג את זה, אבל אולי זה משהו שלכולם יש ופשוט צריך לתת לזה לקרות, ואולי זה תהליך.

אני צריכה לעשות דברים אחרת, כי ככה אני פשוט לא יכולה, אני לא מסוגלת, אני לא רוצה, אני לא נהנית.

אני חייבת למצוא את דניאלה שאני אוהבת, שיכולה למלא אותי ולעזור לי ולהיות החברה שאני יכולה להיות רק איתה. כמו בטירונות.

אני צריכה להיות מסוגלת לסמוך על עצמי. לעזור לעצמי. להיות שם בשבילי.

כי אולי אעבוד באלף עבודות ואולי רק באחת, וארגיש מיליון רגשות כל בוקר שאקום.

אבל אני תמיד אהיה שם בכל רגע בחיים שלי. אני חייבת לעבוד על עצמי קודם. בשבילי, והאמת שגם בשביל הסובבים שלי. שלא אזיק לאף אחד יותר. ואם כבר, רק אועיל.

אין לי אופציה אחרת. ומוות תמיד תהיה אופציה במקום השני. עד שהיא תהפוך לראשונה ברגע שכל האופציות הראשונות שאנסה לא יועילו. וזה (אולי לטובתי ואולי לא) עדיין לא קרה.